הלכתי לקנות דיסק, שיצא שלשום, הובטח לאתמול, נדחה להיום, באתי לחנות, עם כסף לקנות פלסטיק, אמרה המוכרת "אין, לא יצא", "לא יכול להיות" אמרתי לה, "יצא שלשום, הובטח לאתמול נדחה להיום", אמרה "מצטערת, אין" (מזל שהצטערה), פתחתי במונולוג:
"איך אתם מעיזים להבטיח ולא לקיים, אתם תעשייה נכחדת, תתחילו להילחם על חייכם, אתם בכוח גורמים לי להוריד מוזיקה, אני לא רוצה להוריד מוזיקה, אני רוצה דיסק, אני רוצה חוברת, אני רוצה תמונות, אני רוצה לדפדף בחוברת, אני רוצה לקרוא מי המפיק ואני רוצה הכל מרוכז בקופסאת פלסטיק זולה שנמכרת ביוקר, כן אני רוצה להיות פראייר. אבל אתם…, אתם חבורה של פטרנלים שמחזיקה בני ערובה את אלה שרוצים לשלם על מוזיקה, ואתם לא נותנים להם, דוחפים אותם, אותנו, להוריד מוזיקה, להוריד, אתם דוחפים אותנו לגנוב, אתם כמו האירנים, גורמים לי לשקר, לגנוב לבזוז, לקחת את הלחם מהפיות של הילדים של האמנים שאני אוהב לשמוע, שאני רוצה לשמוע ואפילו לפעמים צריך לשמוע.
חברות ההפצה, אני ואתן כבר לא חברים, חנויות הדיסקים אני ואתן כבר לא חברים, מהיום אני אך ורק מוריד או קונה ישר מהאמן, לא צריך אותכם מתווכים, לא רוצה אתכם מתווכים, אתם מיותרים, חבורה של נבלה נרקבת בשמש.
אז אם אתם/ אתה/ את, איזה הרכב מוזיקלי, אמן סולו או כל אחד/ת אחרים שמייצרים מוזיקה שאני מוכן להאזין לה אז אני גם מוכן לקנות, לא מחנויות ולא מחברות הפצה, אך ורק מכם ובאופן אישי, אני רוצה לדחוף את הלחם לפיות של הילדים שלכם, אני רוצה פלסטיק, דיסק וחוברת ואני רוצה את זה מרוכז, ושיהיה קל לקרוא את המילים בפונט קריא, ושיהיה הכל, כולל מי המפיק, מי הביא את האוכל ומי סיפק את ההשראה לשירים והכי חשוב אני רוצה את זה מרוכז
Zeatu Barbarosa 
LIKE
כמו שאמרת ברברוסה, לקניית דיסק אין ערך מוסף למעט מספר דברים: הראשון אותו הזכרת קשור לדיסק כמוצר- שאתה קונה אותו אתה קונה את כל מה שמסביבו- העטיפה, חוברת הפלסטיק וכ"ה אבל מה שיותר חשוב מבחינתי היא חווית הקניה. כמו שצר לי על מותם של ספריות הוידאו ובזמנו בכינו על לכתם בטרם עת של בתי הקולנוע הפרטים כך גם חנויות התקליטים. ולא, אני לא מדבר על טאוור רקורדס וטייקונים אחרים אלא בעיקר על חנויות קטנות ואישיות שההליכה אליהם היתה בילוי בפני עצמו. אני זוכר איך הלכתי בגיל 15-16 לפיקדילי בירושלים לחפש דיסקים ב10 ש"ח על הרצפה, ואיך מצאתי שם, ממש במקרה דיסק כפול של ג'ימי הנדריקס, ואיך ישבתי ופתחתי את הדיסקים בתחנת האוטובוס המיתולוגית של קו 19 ליד המשביר (שדומה לאמפיתיאטרון) החוויה הזאת תלווה אותי תמיד והיא לא תשתווה לעולם בשיטוט באתרים להורדת שירים. אז לפני שאתה מטנף על חברות התקליטים וקורא לסגור אותם, תחשוב אתה על חוויות שהיו (ואולי יש לך ) ואם אתה חושב שנוסטלגיה היא לא סיבה מספיק טובה, לדעתי היא כן . גם על תקליטי הויניל אמרו שיעלמו מהעולם ובמידה מסויימת זה קרה, אבל עדיין אפשר למצוא אותם בלא מעט מקומות, בסופו של דבר נוסטלגיה שווה כסף.
אני חושבת שהדיסקים ייכחדו כי יש להם מחליף- קנייה באינטרנט. דווקא דבר חוקי. כמו שהם הכחידו את התקליטים. אבל זה חרא.
בתחנה הזאת של קו 19 תמיד יש ריח של פיפי.